פסק-דין בתיק ע"פ 9256/04

השופט א' א' לוי:

1.          בכתב-אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים ס' ג'ובראן, ר' שפירא, ר.ש צמח) יוחס למערער, יוסף נוי, ביצוען של עבירות אינוס, עבירה לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), מעשים מגונים, עבירה לפי סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין והטרדה מינית, עבירה לפי סעיף 5(א) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998, (להלן: החוק למניעת הטרדה מינית). בית המשפט קמא זיכה את המערער מכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, והרשיעו, תחת כך, בביצוע שתי עבירות של בעילה אסורה בהסכמה, עבירה לפי סעיף 346(ב) לחוק העונשין. זאת, מכוח הסמכות הקבועה בסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי). בגין הרשעתו בעבירה זו, השית בית המשפט המחוזי על המערער ארבעה חודשי מאסר על-תנאי.

           הערעור מופנה כנגד ההרשעה, ולחילופין, כנגד חומרת העונש.

תמצית העובדות והאישומים

2.        המערער, יליד 1948, שימש כמנהל מטבח במרכז רפואי. המתלוננות, א', ילידת 1964 ו-צ', ילידת 1957, עבדו במטבח תחת פיקוחו. על-פי הנטען באישום הראשון, נהג המערער להחמיא לגופה של צ' ולהעיר לה הערות בעלות אופי מיני. כן נטען כי במספר רב של מקרים נהג המערער לגעת בחלקי גופה השונים של צ', לתפוס את חזה, לאחוז במותניה ובחלק מהמקרים אף להניח את ידה על איבר מינו. כל זאת, בניגוד לרצונה של צ' וחרף ניסיונותיה להדפו מעליה. זמן מה לאחר מכן, במהלך העבודה, תפס המערער את צ' בכתפה ומשכה בכוח לחדר סמוך, שם קיים עמה יחסי-מין שלא בהסכמתה החופשית ועקב שימוש בכוח (כהגדרת עבירת האינוס טרם תיקון 61 לחוק העונשין). ועוד נטען, כי במועדים שונים ורבים לאחר האירוע המתואר, נהג המערער להזמין את צ' למשרדו באמתלות שונות, שם היה נוגע בגופה, מלטפה ומזמינה להילוות אליו לבית-מלון. בנוסף, המשיך המערער לגעת בגופה של צ' עת עבדה לבדה במטבח וכן לתפסה בכתפיה, והכל תוך שהיא מנסה להתחמק ממגע עמו.

           על-פי הנטען באישום השני, נהג המערער להזמין את א' למשרדו באמתלות שונות, שם נהג לגפפה וללטף את ידה וחזה לצורך סיפוק וגירוי מיניים, תוך מתן הבטחות כי ידאג לקידומה בעבודה. בנוסף, נהג המערער לגעת בחלקי הגופה השונים של א' עת עבדה לבדה במטבח, חרף ניסיונותיה להדפו ובקשותיה כי יחדל ממעשיו. ולבסוף נטען, כי במהלך משמרת ערב, קרא המערער לא', תפסה בידה ומשך אותה לתוך חדר המחסן שבבית החולים, שם קיים עמה יחסי מין שלא בהסכמתה החופשית ועקב שימוש בכוח.

           המערער כפר בעובדותיו של כתב האישום. הוא הודה כי קיים יחסי-מין עם המתלוננות, אך בשני המקרים, טען, הסכימו המתלוננות לקיום היחסים. כמו כן, הכחיש המערער את האישומים המתייחסים לביצועם של מעשים מגונים בשתי המתלוננות ולהטרדתה המינית של א'.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

3.        עיקרה של המסכת הראייתית שהוצגה בפני בית המשפט המחוזי, נסמכה על עדויותיהן של המתלוננות, אשר סיפרו על עצמן כי הן חברות קרובות (עמ' 76 לפרוטוקול). לאלו הצטרפו עדויות מפי מספר עובדים בבית החולים, חלקם מטעם התביעה ומרביתם מטעם ההגנה, וכן עדותו של המערער עצמו. בתמצית ייאמר, כי גרסתן של המתלוננות לא קנתה אחיזה בלבו של בית המשפט קמא, וכי עדויותיהן נמצאו סותרות ובלתי-מהימנות. 

           ראשונה לדברים היא העובדה, שהמתלוננות בחרו לחשוף את האירועים חודשים ארוכים לאחר התרחשותם (ואף שנים, במקרה של המתלוננת צ'), ובמקביל לחשיפתה של פרשת זיוף תלושי אוכל, מעשה שהניב פרמיות מוגדלות לעובדי המטבח. התברר, כי המתלוננת צ' הייתה מעורבת בפרשה זו - שנחשפה על-ידי המערער - ואף הועמדה בגינה לדין משמעתי. לאור זאת, קבע בית משפט קמא כי אינו מוציא מכלל אפשרות את התרחיש לפיו חששה של צ' למקום עבודתה ולפרנסתה, בהצטרף לחששה מנקיטת הליכים פליליים כלפיה, הביאוה לנסות וליצור מצג על-פיו למערער היה מניע לטפול עליה אשמת שווא, ולחילופין, כי הדבר הביאה לנסות לפגוע במערער על שהתלונן על מעשיה (עמ' 362 להכרעת הדין).

4.        נוסף על כך, עמד בית משפט קמא על שורה ארוכה של תמיהות שמעוררות עדויותיהן של המתלוננות, תמיהות המתחזקות נוכח עדותם של יתר העדים. כך למשל, בהתייחס לעדותה של א', מצא בית המשפט סתירות מהותיות שעניינן המועד בו סיפרה על מעשה האונס לחברתה צ' (עמ' 321-322 להכרעת הדין); א' אף שגתה ביחס לשנה בה בוצע האונס (עמ' 322-323 להכרעת הדין), וחצרן בבית החולים העיד כי ביום ביצוע האונס הוא ניסה להיכנס למחסן אך א' צעקה לו "רגע, עוד רגע" (עמ' 328 להכרעת הדין).

           אשר לעדותה של צ', עמד בית המשפט על הקושי ליישב את גרסתה ביחס לאירועים עם ממצאים שונים, ובראשם העובדה שהיא הביאה את א', חברתה הטובה, לעבוד במטבח בית החולים - חרף ההטרדות מצד המערער וחרף כך שאנסה  - ואף לא הזהירה אותה מפניו (עמ' 335 להכרעת הדין); קושי נוסף נמצא בעובדת השתתפותה בחתונת בתו של המערער, שהתקיימה לאחר מעשה האונס הנטען (עמ' 322 להכרעת הדין); בית המשפט אף מצא סתירות מהותיות בין תיאור האונס שנמסר על-ידי צ' במשטרה לבין תיאור האונס שנמסר על-ידה בבית המשפט (עמ' 341-342 להכרעת הדין); אורי כץ - עד מטעם ההגנה אשר עבד בבית החולים בתקופה הרלוונטית - העיד כי צ' אמרה לו שבדעתה להתלונן כנגד המערער על רקע כך שחשף את פרשת תלושי האוכל (עמ' 351 להכרעת הדין); כן מציין בית המשפט את הקושי בגרסתה של צ', לפיה המערער נהג להטרידה ולבצע בה מעשים מגונים במהלך העבודה, לאור העובדה שמדובר במטבח בו עובדים כארבעים עובדים, ולא נמצא אף לא אחד שיעיד כי ראה את המעשים הללו, וזאת במיוחד נוכח כך שמשרדו של המערער - שם נטען כי בוצעו המעשים - מוקף בחלונות גדולים ושקופים (עמ' 344 להכרעת הדין);

           בית המשפט אף עמד על קשיים המשותפים לשתי המתלוננות, ובהן כבישתן הממושכת, שנמצאה על-ידי בית המשפט בלתי סבירה בנסיבות המקרה, חרף ההבנה שרוחשים בתי המשפט, ככלל, לתופעה של כבישת עדות בקרב קורבנות עבירות מין (עמ' 368-369 להכרעת הדין); כן ציין בית המשפט כי התמונה המצטיירת מעדויותיהם של עדי ההגנה - עיקרם עובדי מטבח בית החולים - הנה כזו לפיה המתלוננות ביקשו את קרבתו של המערער כדי לחזק את מעמדן בקרב העובדים האחרים (עמ' 366).

5.        לעומת זאת, גרסתו של המערער - על-פיה יחסי המין בינו לבין המתלוננות קוימו בהסכמה - זכתה לאמון רב יותר. בית המשפט קמא מוסיף ומציין כי "לא נתגלו סתירות מהותיות בין הודעותיו של המערער במשטרה לבין עדותו בבית המשפט בעניין האירועים שאירעו בינו לבין המתלוננת צ.כ" (עמ' 357 להכרעת הדין) וכי הדברים שאמר במהלך העימותים שנערכו במשטרה בינו ובין המתלוננות, מתיישבים עם עדותו בבית המשפט (עמ' 360 להכרעת הדין); מאידך, לעניין המתלוננת א', בית המשפט ציין כי נמצאו סתירות בין הדברים שמסר המערער בהודעותיו לבין עדותו בבית המשפט (עמ' 359 להכרעת הדין), ואת גרסתו בכללותה ביחס לאירוע זה הגדיר ככזו המעלה תמיהות וכרצופת סתירות (עמ' 358, 359 להכרעת הדין). בית המשפט מציין כי מתיאור המקרה ברור כי המערער חפץ בקיום יחסי-מין עם המתלוננת א', עם זאת, הוסיף כי "עצם המסקנה כי הנאשם חפץ בקיום יחסי המין אינה מובילה למסקנה כי הנאשם כפה עצמו על המתלוננת" (עמ' 358 להכרעת הדין).   

6.        על-פי גרסתו של המערער, המתלוננות הן אלו אשר פיתוהו לקיים עמן יחסי מין, וזאת, כדי להשיג הטבות במקום העבודה, לחזק את מעמדן בקרב העובדים ולהחזיקו תחת איום תמידי (עמ' 360, 366 להכרעת הדין). לגרסתו, קשרו המתלוננות להעליל עליו עלילות שוא בדבר אינוס, מעשים מגונים והטרדה מינית, בשל כעסן על מעורבותו בחשיפתה של פרשת תלושי האוכל (עמ' 360 להכרעת הדין).

7.        נוכח העובדה שעדויות המתלוננות נמצאו בלתי אמינות, קבע בית המשפט המחוזי שאשמת המערער בביצוען של עבירות האינוס, המעשים המגונים וההטרדה המינית שיוחסו לו בכתב האישום לא הוכחה מעבר לספק סביר (עמ' 367 להכרעת הדין). יחד עם זאת, כמצוין לעיל, הורשע המערער בביצוע עבירה של בעילה אסורה בהסכמה לפי סעיף 346(ב) לחוק העונשין, עבירה אשר ביצועה לא יוחס לו בכתב האישום המקורי. וכך נימק בית המשפט קמא את הכרעתו זו:

"מהעובדות כפי שהוכחו, עולה כי הנאשם ביצע את המעשים המיוחסים לו בהסכמתן של המתלוננות. אך כפי שפורט לעיל, הנאשם קיים יחסי מין עם עובדות הכפופות לו, כאשר הוא מודע לכך כי המתלוננות קיימו עמו יחסי מין בתקווה להשיג טובות הנאה ויחס מועדף במסגרת עבודתן במטבח. מצב דברים זה, בו מעביד מנצל את מעמדו ואת יכולתו להשפיע על העובדים הכפופים לו, וזאת כדי לקיים יחסי מין, מהווה בעילה אסורה בהסכמה..." (עמ' 375 להכרעת הדין) 

ובהמשך:

"הנאשם הודה בכך כי קיים יחסי מין עם המתלוננות בזמן שעבד כמנהל המטבח והמתלוננות עבדו במטבח תחת ניהולו. הנאשם עצמו העיד כי המתלוננות התחילו עמו וניסו להתקרב אליו מאחר וחשבו כי יעניק להן טובות הנאה וקידום בעבודה ומאחר וחפצו בכוח ובשליטה כלפי עובדים אחרים וכלפיו. את טענתו חיזקו עדי ההגנה, אשר סיפרו כי המתלוננות שאפו לשליטה במטבח ולכן 'התחנפו' לנאשם. עדויות אלה מצביעות על קשר סיבתי בין הסכמת המתלוננות לקיום יחסי מין עם הנאשם לבין העובדה כי הנאשם היה מנהל המטבח בו עבדו המתלוננות. על כן, מתקיים היסוד העובדתי בעבירה. בנוסף, עדותו של הנאשם לעניין זה מצביעה על כך כי היה מודע לכך שהמתלוננות קיימו עמו יחסי מין מאחר וניסו להתקרב אליו כמנהל המטבח. על כן, מתקיים בנאשם גם היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירה זו... לעניין היסוד הנפשי די בכך שהבועל נטל על עצמו במודע סיכון שהמתלוננת מקיימת עמו יחסי מין בשל יחסי המרות הקיימים בינו ובינה ובענייננו... הנאשם היה מודע לסיכון זה" (עמ' 381 להכרעת הדין)